לפני שאתם מלמדים את הכלב לשבת, להישאר או לבוא, יש ארבעה הסכמים שצריך לסגור איתו. בלעדיהם, כל פקודה היא בקשה. איתם, היא הופכת לשפה.
שליטה בקשר עין
קשר עין חזק עם הכלב יוביל למערכת יחסים חזקה, ויקל עליכם, ובעיקר על הכלב, להתמודד עם הסחות דעת.
כשהכלב לומד שהעיניים שלכם זה הציר שאליו חוזרים, אתם הופכים להיות הדבר הכי מעניין בסביבה, לא הכלב מהצד השני, לא הריח על הדשא, ולא הילד שרץ.
גבולות ואזורי סיווג
הכלב צריך לדעת שיש מקומות שמותר לו להיכנס אליהם מתי שהוא רוצה, כמו הכלוב שלו, ויש מקומות שאסורים בשום אופן, כמו המטבח.
בנוסף, תדאגו להיות הראשונים בכל מעבר של פתח. דלת, שער, מדרגות. אתם פותחים, אתם עוברים, ואז הכלב. זה לא דיכוי, זו שפה.
טקס אוכל
זכרו: בעולם של כלב, אוכל = כסף.
בסופו של דבר הכלב צריך להבין שאתם האלפא בבית, אתם הבאתם את הטרף, ואתם מכבדים אותו בטרף שלכם. זה אומר שאסור לו לדחוף את הראש לקערה כשאתם מניחים אותה, כי אז הוא מתנהג כמו האלפא.
הוא צריך להמתין לאוכל ולקבל רשות לאכול. רגע אחד של סבלנות לפני האוכל שווה חודשים של עבודה אחר כך.
המילים שלנו קדושות
זה חשוב, אז שימו לב: אם אמרתי משהו לכלב, אני לא אזוז מהעמדה שלי עד שמה שרציתי יקרה. (זה לא אומר לחזור על הפקודה 200 פעם.)
לכן, אם אין לי שליטה על הסיטואציה ואני לא בטוח ב־100 אחוז שהוא יקשיב, אני אעדיף לא לפנות לכלב.
לאט לאט תבינו את הפואנטה, ותדעו מראש מתי סביר שהכלב יקשיב ומתי פחות, לפי הסיטואציה עצמה. אחר כך תבואו מוכנים לאותו תרחיש כדי לעבוד עליו נקודתית.
כמובן שיש עוד הסכמים שאתם צריכים ללמוד, ושצריך ללמד את הכלב, אבל אלה הבסיסיים ביותר לדעתי. הם יביאו לאיזון אצל הכלב החדש או הוותיק, ובמיוחד יקלו על ההתמודדות עם גורים.
בכל ההסכמים, צריך להתמיד ולהפוך אותם לחלק מהשגרה כדי לראות תוצאות.